Personal Story on Fasting

הקרוסלה הזאת חשובה לי במיוחד כי היא לא עוד פוסט על אוכל. אולי אפילו ההפך המוחלט. היא סיפור אישי על שינוי עמוק שעברתי. בתור שף חייתי שנים במרדף. מרדף אחרי הביס המושלם. עוד מסעדה, עוד מנה, עוד חוויה. ואז הגיע ההיפוך. לא אוכל שמנהל אותך, אלא אתה שמפסיק לרדוף. הכרתי את הצום. לא רק צום של יום אחד צומות ארוכים. לפעמים מאה שעות. לפעמים שבוע. ולפעמים אפילו צום עם אוכל. מרכיב אחד. מרק. סרדינים. ביצים. גישה אחרת והתבוננות שונה על ההגדרה של צום. יש כאמור הרבה סוגים של צום. מה שאנחנו מדברים עליו כאן זה צום מטבולי. מה זה אומר? הכל בקרוסלה כמובן. צום קיים מאז שחר ההיסטוריה. אחד הכלים העתיקים שיש. גם לגוף. גם לנפש. כל דת נגעה בזה. יהדות. אסלאם. נצרות. בודהיזם. גם הרפואה מכירה בכוח דל הצום. אבל זה לא פוסט על מדע. זה הסיפור שלי. הפעם הראשונה שצמתי הייתה בגיל 13. אשפוז בסורוקה. כאבי בטן. צום טוטאלי פרט לאינפוזיה במשך 12 יום רצוף. לא הבנתי אז בכלל מדוע אני צם ולמה הרופאים מתעקשים על זה. הרגשתי שאני בסבל טוטאלי. היום אני מבין לעומק ונמצא במקום אחר. בקרוסלה אני אשתף איך אני משתמש בצום היום. ואיך הוא הפך לכלי עבורי וללא לכפייה. אשכרה מבחירה אם זה מדבר אליכם. קחו מזה מה שנכון לכם. ותמיד תתייעצו עם הגורמים הרלבנטים עבורכם. כלום פה הוא לא המלצה אלא סיפור אישי שמלווה אותי שנים